אחד הדברים המעניינים בפרשת "לך לך" הוא הפסוק
הראשון בפרק י"ז:
וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא יְהוָה אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵל שַׁדַּי הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים.
הציווי "והיה תמים" נראה לי צווי בעייתי מעט, משתי
סיבות:
- האם באמת אפשר לצוות על אדם
להיות תמים?
- ואם כן, האם זה מציאותי לדרוש
דבר כזה מזקן בן 99?
מדובר באדם שכבר ראה את העולם. אדם כזה, או שנשאר תמים או
שנעשה ציני. אבל להשתנות ולהיעשות פתאום תמים? לא נשמע לי סביר.
בגמרא, במסכת חגיגה דף י"ב, מופיעה פרשנות של האמורא ריש לקיש לחלק אחר של אותו פסוק:
בגמרא, במסכת חגיגה דף י"ב, מופיעה פרשנות של האמורא ריש לקיש לחלק אחר של אותו פסוק:
אמר ריש לקיש, מאי דכתיב אני אל שדי, אמר הקב"ה, אני הוא שאמרתי לעולם די.
ומה הכוונה? כאילו אמר הקב"ה: אני זה שברא את העולם ועשה
אותו חסר. לא נתתי לו להיות מושלם. התפקיד שלך, אברם, הוא להתהלך לפני ולהיות
תמים. במילים אחרות: באחריותך להשלים את מה שעדיין לא הושלם. כך אפשר להסביר
אולי את הבסיס לציווי על אברם. אבל, בכל זאת, לצוות על אדם להיות תמים? ובגיל 99?
ברצוני להציע פרשנות המתבססת על מונח שפיתחו במקביל, אך כנראה בלי תיאום מראש, התיאולוג הצרפתי פול ריקור והפילוסוף החינוכי הישראלי עקיבא ארנסט סימון, שהיה לימים מנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. המונח הוא "תמימות שנייה".
השניים פיתחו את המונח בהקשר של פנומנולוגיה של הדת ופרשנות המקרא, אך אני רוצה להשתמש בו, בדרך השאלה, בהקשר של מנהיגות חינוכית.
מהי תמימות שנייה? זו אותה התמימות שאנשים מסוימים מגלים מחדש לאחר שלמדו להיות ביקורתיים. סוג של אמפתיה מורכבת יותר, טעונה יותר, שחוזרים אליה לאחר הביקורת. למשל, לאחר שנחשפת לביקורת המקרא או לתיאוריות סוציולוגיות או פסיכולוגיות של הדת, קשה להמשיך להתנהג ולהאמין כאדם דתי. התמימות השנייה מופיעה כאשר האדם מגלה את גבולות הביקורת או את גבולות המדע, ומחפש דרך חזרה לחוויה הפרה-ביקורתית – לא באופן שמבטל את הביקורת אלא באופן המכבד אותה ומתפייס עמה.
כך הדבר גם בחינוך. החינוך הוא מקצוע לאנשים תמימים. אם אינך מאמין באופן בסיסי ביכולתו של אדם להשתפר וביכולת שלנו לעשות עולם טוב יותר, אתה פשוט במקצוע הלא נכון. ועם זאת, אם אנו, כאנשי חינוך, נישאר עם התמימות הראשונה, המציאות הקשה פשוט "תאכל אותנו בלי מלח".
הפסוק הזה בא להגיד: היֵה פיקח, הבא את הניסיון, היישר מבט אל המציאות הקשה, הסתכל על העולם דרך עדשות ביקורתיות שיסבכו לך את החיים ויעשו את העבודה שלך קשה יותר, אבל אל תאבד את החתירה המתמדת הזאת לשלמות. לא בגיל 40, לא בגיל 60 וגם לא בגיל 99.
ברצוני להציע פרשנות המתבססת על מונח שפיתחו במקביל, אך כנראה בלי תיאום מראש, התיאולוג הצרפתי פול ריקור והפילוסוף החינוכי הישראלי עקיבא ארנסט סימון, שהיה לימים מנהל בית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית. המונח הוא "תמימות שנייה".
השניים פיתחו את המונח בהקשר של פנומנולוגיה של הדת ופרשנות המקרא, אך אני רוצה להשתמש בו, בדרך השאלה, בהקשר של מנהיגות חינוכית.
מהי תמימות שנייה? זו אותה התמימות שאנשים מסוימים מגלים מחדש לאחר שלמדו להיות ביקורתיים. סוג של אמפתיה מורכבת יותר, טעונה יותר, שחוזרים אליה לאחר הביקורת. למשל, לאחר שנחשפת לביקורת המקרא או לתיאוריות סוציולוגיות או פסיכולוגיות של הדת, קשה להמשיך להתנהג ולהאמין כאדם דתי. התמימות השנייה מופיעה כאשר האדם מגלה את גבולות הביקורת או את גבולות המדע, ומחפש דרך חזרה לחוויה הפרה-ביקורתית – לא באופן שמבטל את הביקורת אלא באופן המכבד אותה ומתפייס עמה.
כך הדבר גם בחינוך. החינוך הוא מקצוע לאנשים תמימים. אם אינך מאמין באופן בסיסי ביכולתו של אדם להשתפר וביכולת שלנו לעשות עולם טוב יותר, אתה פשוט במקצוע הלא נכון. ועם זאת, אם אנו, כאנשי חינוך, נישאר עם התמימות הראשונה, המציאות הקשה פשוט "תאכל אותנו בלי מלח".
הפסוק הזה בא להגיד: היֵה פיקח, הבא את הניסיון, היישר מבט אל המציאות הקשה, הסתכל על העולם דרך עדשות ביקורתיות שיסבכו לך את החיים ויעשו את העבודה שלך קשה יותר, אבל אל תאבד את החתירה המתמדת הזאת לשלמות. לא בגיל 40, לא בגיל 60 וגם לא בגיל 99.
על המנהיג החינוכי להסתכל על העולם באופן ביקורתי, להכיר במורכבותה של המציאות – אך גם להתמודד עמה. עליו לנסח ולחדד את החזון באופן שיהיה בר-קיימא, גם לנוכח המציאות הקשה ולמרות הביקורת. בקיצור, עליו להגיע לתמימות שניה.
 |
| פבלו פיקאסו, "יונה", 1947 |
תגובות
הוסף רשומת תגובה