הגדולה שבצמצום: שיעורים שלמדתי ממרדכי ניסן ז"ל

דברים שנשאתי לזכר המורה שלי, פרופ' מרדכי ניסן, ביום ה', ג' ניסון, תשע"ז, 30.03.17

מרדכי ניסן היה המנחה שלי לדוקטורט ומאז עבדתי אתו במכון מנדל למנהיגות במשך עשרים שנה.

מרדכי היה שייך לכמה עולמות: חינוך, אקדמיה, תנועות נוער, ועוד, ומכולם יש כאן נציגים היום. כדי לשמור על האופי המשפחתי של הערב הזה, לציון השלושים, החלטנו שלא להרבות בדוברים. אז מה שאומר, אומר בגוף ראשון רבים: לא רק בשמי אלא בשמם של תלמידים ועמיתים רבים שאהבו את מרדכי ושראו בו מורה דרך.

כשהתחלתי לחשוב על מה היה לי חשוב להגיד על מרדכי ולמרדכי, המילה הראשונה שעלתה בראשי הייתה "תודה". לכאורה, המילה הזאת קטנה מדי. אבל אחד הדברים החשובים ביותר שלמדתי ממרדכי הוא, כפי שכתב הנביא (מלאכים א', יט, יא)  "לא ברעש י-הוה". כמו רוב השיעורים שלמדתי ממרדכי, למדתי את השיעור הזה "ובלכתך בדרך" (דברים ו', ז') – לא מאמירות גדולות או מהרצאות סדורות, אלא מאיך מרדכי היה – איך הוא חשב, איך הוא דיבר, איך הוא פעל בעולם. אז אסתפק, בכל זאת, במילה הצנועה "תודה", ואבחר שלושה דברים מתוך מאות אפשריים שעליהם אני רוצה להודות למרדכי.

תודה, מרדכי, על שהאמנת בנו.

מרדכי היה בראש ובראשונה איש אמונה. לא במובן הדתי של קירקגור וסולובייצ'יק אבל במובן האנושי, ההומני. מרדכי האמין באנשים. ולא באנשים או באנושות ברמה המופשטת. אלא באנשים פרטיקולריים. הוא האמין בנו.

באחד הסרטונים שנראה הערב יש קטע שבו מרדכי משחק עם אחת הנכדות שלו. מרדכי יושב בכורסה והיא עומדת על ברכיו. ומרדכי ומזמין אותה לטפס עליו עוד ועוד למעלה. התמונה הזאת מתמצתת עבורי את אמונתו של מרדכי באנשים.

לא במקרה היה מרדכי פסיכולוג התפתחותי. הפסיכולוגיה ההתפתחותית כולה נשענת על שתי אמונות בסיסיות. האחת, שיש לאן לשאוף – שיש כזה דבר בגרות, בריאות נפשית, זהות מגובשת, שיפוט מוסרי ראוי, ועוד. השנייה, שלא מגיעים לשם בקפיצה אחת – שבני אדם מתקדמים לפסגות האלה לאט ובהדרגה. שכולנו בתהליך.

אמונה כפולה זו – שיש לאן לשאוף ושלא מגיעים בקפיצה אחת – הייתה טבועה עמוק במרדכי, לא רק בתור פסיכולוג, אלא גם בתור איש חינוך ואדם. לדעתי, באמונה כפולה זו טמון גם סוד אורך הרוח של מרדכי. היא אפשרה לו, מצד אחד, להציב לנו רף גבוה, ומצד שני להיות אמפתי ולעודד אותנו גם כשלא הגענו אליו. או ליתר דיוק, כשטרם הגענו אליו. כי מרדכי האמין תמיד שאם היעד ראוי, אז ראוי להמשיך במאמצים להשיג אותו.

גם בדוקטורט וגם במנדל, לא פעם טעיתי או עשיתי לא נכון. מרדכי אף פעם לא היה משקר לי ואומר לי שעשיתי בסדר, אבל הוא גם אף פעם לא היה מגיב בצורה שנתנה לי להרגיש יותר גרוע משכבר הרגשתי. במקום זאת, הוא נתן לי להרגיש שהוא אתי והיה מעודד אותי וחושב אתי על דרכים לתקן ולשפר.

התודה השנייה, מרדכי, היא על השיעורים שלימדת אותנו בשליחות לדבר מצווה

מרדכי היה חדור שליחות. הוא גם השתמש הרבה בביטוי "שליחות" כדי להסביר למה הוא התכוון במונח שטבע, "זהות חינוכית". אבל מהי שליחות לדבר מצווה? להיות שליח לדבר מצווה הוא להבין שאתה עובד בשביל דבר שהוא חשוב יותר ממך.

לכן, השליח לדבר מצווה פועל מתוך צניעות ואמונה בצדקת דרכו, מתמיד במאמציו גם מול מכשולים ואכזבות, והוא דואג שהדרך תהיה ראויה, ולא רק היעד

·        

מרדכי היה שליח לדבר מצווה. ואת השיעורים בנושא למדתי ממנו, לא בכיתה או באולם ההרצאות, אלא בחדרי הישיבות, בוועדות ההיגוי, ובמסדרונות הכוח. במקומות הפוליטיים האלה, מרדכי היה מגדלור של אמת ויושר. הוא היה, במילים של המשורר (תהלים כד, ד), "נקי כפיים ובר לבב".

מרדכי היה משחק את התמים בחבורה. אבל הוא היה ההיפך מתמים. אם הייתה אצלו בכלל תמימות, היא הייתה תמימות שנייה, כפי שהגדירו אותה פול ריקור וארנסט עקיבא סימון, תמימות מבחירה, המכירה במציאות הקשה אך מסרבת להיכנע לה.

במקומות הפוליטיים האלה, מרדכי אף פעם לא היה מוותר או נכנע, אך אף פעם גם לא היה תוקף או מתלהם. היה לו ארסנל של שטיקים רטוריים, שבהם היה מצליח איכשהו להתעקש ולעמוד על שלו בחן ובנועם. "אני לא רוצה להישמע עוד פעם כמו קאטו הזקן, אבל ..." "אני מסכים לגמרי אם מה שנאמר. יחד עם זאת ...."

ותסתכלו על רשימת התכניות שמרדכי ייסד במכון מנדל למנהיגות רק בשנים האחרונות - תכנית הצבא, תכנית הדוקטורנטים, תכנית מנהיגות נוער, ועוד. תשוו בין הרקורד המרשים הזה לבין זה של מנהיגים יותר תפסנים ורועשים. אז תתחילו אולי להבין מעט ממה שאני מנסה להגיד על שליחות. האדם השקט והצנוע הזה, בלי אף פעם להסתכסך או להסתבך פוליטית, הצליח להזיז הרים.

 גם אם הכריחו אותו לכתוב עוד נייר ועוד נייר,  להציג עוד פעם את אותה ההצעה, הוא היה תמיד עושה את זה. Because it wasn't about him. זה היה בשביל דבר שחשוב יותר ממנו.

התודה השלישית, מרדכי, היא על השיעור שלימדת אותנו באיך לפנות מקום לאחרים.

כאמור, חלק ממה שלמדתי ממרדכי למדתי מאיך הוא דיבר ועשה. אך חלק גדול עוד יותר למדתי דווקא מהפעמים שמרדכי בחר בהן לשתוק או לא להיות.

מרדכי הדריך אותי בדוקטורט וגייס אותי למכון מנדל למנהיגות בהיותי עוד תלמיד מחקר צעיר ועולה חדש מאנגליה. במשך שני עשורים, עבדנו יחד בכל מיני קונסטלציות. ובמשך כל השנים האלה, בריקוד העדין שרקנו יחד בין כל התפקידים השונים שמלאנו בארגון ואחד עבור השני, מרדכי אף פעם לא נתן לי להרגיש שאני חייב לו משהו או שלא הגעתי לאן שהגעתי בכוחות עצמי.

כמו שעל פי הקבלה, אלוהים צמצם את עצמו, כביכול, כדי לברוא את העולם, מרדכי ידע מתי להעביר לאחרים את השרביט, מתי לעזוב את היקר לו, לטובת היקר לו.

אפשר לראות זאת בדרך שבה הוא יזם וייסד תכניות והעביר בהדרגה לאחרים את האחריות להמשך העשייה. אפשר לראות זאת גם בדרך האצילית שבה הוא פרש מהמכון בשקט ובצניעות. אני מבין מהמשפחה שמרדכי זכה גם להיפרד מהעולם, באותה דרך אצילית – רגוע, שקט, אוהב, מחזק ומעודד.

אז תודה, מרדכי, על שהאמנת בנו, על שלימדת אותנו שליחות לדבר מצווה מהי, ועל שלימדת אותנו איך לפנות מקום לאחרים.

מי יתן שנצליח להשלים את קורס הפרקטיקום הזה בהתפתחות מוסרית ושנהיה ראויים באמת לתואר תלמידיו של מרדכי ניסן.