שני חיי שרה

עברית איננה שפת אמי. לעובדה זו נלווֹת לעתים תופעות מעניינות. כשאני קורא טקסט בעברית, עוברים בראשי כל מיני תרגומים מוזרים, שהבסיס הדקדוקי שלהם... איך נאמר, רעוע.

דוגמה לכך היא שכשהייתי תלמיד בבית ספר יסודי בלונדון, בשלהי שנות השבעים, ביקש המורה לחומש שאתרגם את הפסוק הראשון בְּפרשת חיי שרה (בראשית כ"ג, א').

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה, מֵאָה שָׁנָה, וְעֶשְׂרִים שָׁנָה, וְשֶׁבַע שָׁנִים, שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה

עשיתי ככל יכולתי, אבל זה קשה יותר מכפי שזה נראה. נסו פעם בעצמכם. בכל אופן, מה שיצא לי הוא:

And Sarah’s lives were one hundred years and twenty years and seven years – Sarah’s two lives

ידעתי שמשהו פה לא בסדר, והתחלתי לתהות בקול רם: האם לשרה באמת היו שני חיים? או אולי אפילו שלושה? אלה שנמשכו מאה שנה, אלה שנמשכו עשרים שנה, ואלה שנמשכו שבע שנים! "Which is it",  שאלתי את המורה, “three or two"?

אחרי שכולם קמו מהרצפה והפסיקו לצחוק עליי – חצי שעה בערך –  המורה תיקן אותי, והסביר לי שלמרות המבנה המוזר של הפסוק, והשימוש בו במילה "שני" במקום המילה המוכרת יותר "שנות", משמעותו פשוטה מאוד: שרה נפטרה בגיל מאה עשרים ושבע.

אבל מאז עדיין לא נחה דעתי.

גם היום, כפסיכולוג וכאיש חינוך המתעניין בסוגיות של זהות, השאלה הזאת ממשיכה להטריד אותי. האם יכולים להיות לאדם יותר מחיים אחד? ואם כן, האם החיים המרובים הללו חייבים לבוא בזה אחר זה, או זה על חשבון זה? או שמא אפשר לחיות בו-זמנית חיים מרובים, באופן שהם דווקא משלימים או מחזקים זה את זה?

כפי שאתם רואים – פרויד צדק: טראומות הילדות באמת מגדירות אותנו.

ובכל אופן, המשכתי לחקור את הנושא וגיליתי שאכן, אנשים באמת יכולים לחיות חיים מרובים בו-זמנית. ולא זו בלבד, אלא שהתחלתי להשתכנע שיכולת זו היא תנאי הכרחי למנהיגות חינוכית במדינת ישראל בימינו. אינני מכיר כמעט אף מנהיג חינוכי אחד בישראל שאינו מדלג בין עולמות וחי את חייו המקצועיים על כל מיני קווי תפר. גדלותם של אנשים כאלה היא היכולת שלהם לחיות בו-זמנית חיים מרובים. חיי תיאוריה וחיי מעשה, חיי אמפתיה וחיי ביקורת, חיי חזון וחיי מציאות, חיי אומץ וחיי צניעות, חיים המוצבים ארצה וראשם מגיע השמימה.

כן, החיים כך מסובכים יותר. אבל גם עשירים יותר. אל תיכנעו ללחץ להיות שטוחים, צפויים וחד-ממדיים! היו מורכבים, מעניינים, חדשנים ומיוחדים!