אזור הדמדומים של המנהיגות

בפתיחת שנת הלימודים הנוכחית הזכרתי משנה במסכת אבות (ה, ו) ובה מסופר על עשרה דברים שנבראו בין השמשות. אחד מהם הוא ״פי האתון״ המופיע בפרשת השבוע, פרשת בלק. האתון המדוברת, והמדברת, שייכת לבלעם, וכשבלעם מכה בה, היא נוזפת בו, כפי שכתוב (במדבר כב, כז-כח):

וַיִּחַר-אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת-הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח יְהוָה אֶת-פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.

המקום שאני שואף ליצור ורוצה לעבוד בו, בית מדרש למנהיגים, הוא מקום - כמו שבין השמשות הוא זמן - שבו נוצרים דברים מיוחדים.

כמו שבין השמשות הוא זמן שאינו יום ואינו לילה, אלא מעין סף ביניהם, גם המקום שאני רוצה לעבוד בו הוא מעין סף - מקום גבולי, לימינאלי, אזור דמדומים, בין האקדמיה לשטח, בין חזון למציאות, בין איפה שהיית לבין איפה שתהיה, בין מי שהיית לבין מי שתהיה, מקום שבו המובן מאליו כבר אינו מובן מאליו, מרחב יצירה שבו נוצרים דברים יוצאי דופן, חוצי גבולות.

המנהיגות והחינוך הם שניהם מעשים הנעשים בספים: בין המוכר ללא מוכר, בין ההווה לעתיד, בין מה שאנשים מסוגלים לעשות לבין מה שמעבר לכוחותיהם. תפקידם של מנהיגים ואנשי חינוך הוא להוביל אנשים אל הסף, וגם מעבר לו, אל יעד שלפעמים קשה אפילו לדמיין אותו לפני שמתחילים את המסע אליו.

ספים הם מקומות שבירים. בגלל זה יש שומרי סף. בקלי קלות, כוחות החוץ מתפרצים והורסים את המרחב הבטוח שנוצר בפנים. ובאותה הקלות, כוחות הפנים מתכנסים עד כדי הסתגרות מחניקה ונאטמים למה שקורה בחוץ.

מנהיגים חינוכיים זקוקים לספים, ועליהם להיות אנשי סף: מחויבים אך לא דוגמטיים, פתוחים אך גם נחושים, אמיצים אך גם צנועים, מנהיגים שאינם נגררים עם ההמון אך גם לא פורשים מן הציבור.