להיות "אשת לימוד"

בתחילתה של פרשת ואתחנן, משה מספר לבני ישראל כיצד התחנן להיכנס לארץ ישראל, וכיצד אלוהים סירב לבקשתו. אבל אז משה עושה דבר-מה שנראה גם לא אופייני וגם לא "מנהיגותי": הוא מאשים בכך את העם (דברים ג, כו): "וַיִּתְעַבֵּר יְהוָה בִּי לְמַעַנְכֶם, וְלֹא שָׁמַע אֵלָי".

חלקתי עם עמית באחת התכניות שאני אחראי עליהם את התמיהה שחשתי בעניין זה, והוא הציע לי את הפרשנות הבאה: הנזיפה שנוזף משה בבני ישראל בשלב זה בהיסטוריה שלהם, ובדרך זו, היא למען האמת מעשה אמיץ מאוד, ורגע אמיתי של מנהיגות. לאורך כל התקופה שהנהיג את בני ישראל הוכיח משה את נכונותו לסכן את חייו כדי להגן עליהם. ואכן, בנקודת השפל הנמוכה ביותר של בני ישראל, אחרי פרשת עגל הזהב, הניא משה את ה' מכוונתו להשמיד את העם כולו בכך שהציע שהוא עצמו יימחה במקומם (ראו שמות לב, לב). אין זה מתקבל על הדעת אפוא לחשוד במשה שהוא נוהג באנוכיות או טופל על העם את האשמה בכישלונותיו-שלו. לא רק אנו הקוראים יודעים זאת. גם משה יודע זאת. זה הדבר שמאפשר לו להציב מראה אל מול פני העם ולומר לו את האמת כפי שהוא רואה אותה, גם כאשר קל יותר לא להעיר אריות ישנים מרבצם.

על-פי הפרשנות הזאת, נזיפתו של משה בעם היא למעשה אקט מרשים של מנהיגות. משה הנהיג את העם לאורך מסע מדהים והפך אותו מחבורה של עבדים לאומה חזקה. מה יכול להיות מפתה יותר, בשעה שחייו עומדים לפני סיום, מאשר להבטיח את מורשתו באמצעות מילות חנופה יפות ולהימנע מלהרגיז את העם? אבל לא, משה בוחר לומר להם אמתות קשות, גם במחיר כעס ופגיעה באופן שבו ייזכר.

נזכרתי בפרשנות זו מאוחר יותר באותו שבוע, כשסיימנו עוד מחזור באחת מתכניות המנהיגות האחרות. לכל המעורבים בתכנית היה ברור שהייתה זו שנה יוצאת דופן, מלאה בלמידה עמוקה ובטיפוח של יחסים מלאי משמעות בין המשתתפים לבין עצמם ובינם ובין הסגל. בפגישת הסיכום ניכרה ההערכה הרבה שחשו המשתתפים כלפי מנהלת התכנית.

בראשי התחברו הרגשות ששררו בחדר למחשבות שהזכרתי על נזיפתו של משה. כפי שקורה לעתים, המחשבות בראשי טרם התגבשו ולא יצאו מפי בדיוק כפי שהתכוונתי. לפיכך, ברוח אותו ביטוי צרפתי יפהפה – l’esprit de l’escalier ("רוח המדרגות" או "חוכמה שלאחר מעשה") – זה מה שרציתי לומר:

אתם אולי חושבים שמנהלת התכנית שלכם חושבת שאתם מיוחדים, ושמסיבה זו היא התאמצה כל כך ליצור עבורכם חוויית למידה עמוקה. הרשו לי לגלות לכם סוד. היא לא חושבת כך. היא תמיד תשמח לשמוע עליכם ועל ההתקדמות שלכם, אבל היא לא מחכה לאימיילים או לטלפונים שלכם. כל הלהט, היצירתיות, החשיבה המעמיקה והעבודה הקשה שהיא השקיעה בשעות שבילתה עמכם השנה באים ממקום טהור הרבה יותר. היא מחנכת, מנהיגה חינוכית, והיא מחויבת לעזור למחנכים אחרים לעשות עבודה טובה ומושכלת יותר ולחיות חיים מקצועיים יצירתיים יותר. הדבר החשוב לה אינו דעתכם האישית עליה או על התכנית. הדבר היחיד שחשוב לה הוא הדרך שבה תחשבו ותפעלו בתור מחנכים אחרי סיום התכנית. כן, כפי שמורט מנדל מזכיר לנו, הסוד טמון באנשים, אבל לא בכם באופן אישי! להיות מנהיג פירושו להנהיג בכל מקום ובכל זמן שבו יש לכם הזדמנות להועיל ולהפוך את העולם למקום טוב יותר. כשביקשתי מהמנהלת שלכם לנהל את התכנית הזאת, היא נענתה. אבל היא גם הבהירה לי שיש לה אולי דרכים טובות יותר לנצל את כישרונותיה, ושהיא רוצה לדעת מדוע ביקשתי זאת ממנה. כמו משה, היא לא פחדה להתווכח עם הבוס שלה או לומר לו את האמת כפי שהיא רואה אותה. זו אחת הסיבות העיקריות שאתם מעריכים אותה כל כך. היא מוכנה תמיד, עם המראה ביד, לומר היכן יש לכם עוד עבודה. והיא לא תשקוט ולא תנוח עד שתעזור לכם לאזור את אומץ הלב הדרוש כדי להביט במראה ולעשות משהו בקשר למה שאתם רואים. כאשר אנו מדברים על מנהיגות חינוכית אנו מתכוונים לאותו להט, לאותה מחויבות ולאותו אופי חזק. זה החינוך שאברהם יהושע השל ראה בעיני רוחו כשכתב*: "הדבר שאנו זקוקים לו יותר מכול אינו ספרי לימוד אלא אנשי לימוד."

*Heschel, A.J. (1953). The spirit of Jewish education. Jewish Education, Fall 1953, pp. 9-20.