ראשים וזנבות

היהודים לעולם לא ממעיטים בחשיבותו של האוכל. על-פי מנהג עתיק יומין, נהוג לברך בראש השנה ברכות מיוחדות על מטעמים המסמלים את משאלותינו לשנה החדשה.  המפורסמת שבהן היא הברכה על תפוח בדבש ״שתהיה לנו שנה טובה ומתוקה״. מנהג עתיק יותר ונפוץ פחות (מטעמים מובנים) הוא לאכול ראש דג ולברך ״שנהיה לראש ולא לזנב״.

כוונתה של ברכה זו ברורה לכאורה: שנוביל, שנצליח ושנבחר את מסלולנו במקום שנהיה מובלים, נזדנב מאחור ונהיה נתונים לגחמות של אחרים. אולם חז״ל לא ראו את כל הראשים והזנבות באופן שווה. כפי שאמר רבי מתיא בן חרש (אבות ד, ט״ו): ״הֱוֵי זָנָב לָאֲרָיוֹת, וְאַל תְּהִי רֹאשׁ לַשּׁוּעָלִים" – רוצה לומר: יש חשיבות הן להקשר, והן לחברה שאנו מתחברים אליה.

דרוש מאמץ כדי לבחור בתבונה לאיזו חברה להתחבר. קל יותר להישאר עם המוּכָּר ולזרום עם ההמון. שועלים הם ערמומיים, ויש ביניהם אפילו כאלה היודעים להתחפש לאריות.

אני מאחל לכולנו שהשנה הבאה תהיה שנה שבה נדע להבחין בין אריות לשועלים, ונדע מתי להנהיג ומתי להיות מונהגים.