רתימת המוחות

במשך כמה שעות בשבוע שעבר גרתי ברחוב בשכנות לחתן פרס נובל. תחושת הגאווה שלי על הישגנו המשותף התפוגגה עד מהרה משהבנתי שאף שעדיין יש לו דירה במרחק כמה בתים ממני, הכימאי הדגול עבר לקליפורניה לפני שנים רבות.

נראה שרבים בארץ שותפים לתגובתי. כלי התקשורת מיהרו לאמץ שניים מהזוכים כישראלים, אבל כמעט באותה מהירות הפכו אותם לסמלים לבריחת המוחות ולמערכת החינוך המידרדרת שלנו.

תגובה זו נראית לי מקרה מוזר של לא לאכול את העוגה וגם לא להשאיר אותה שלמה. אפשר להבין את הגאווה על הישגיהם של כימאים ישראלים. אפשר להבין גם את האכזבה לנוכח כישלונן של האוניברסיטאות שלנו להשאיר אצלן את החוקרים המוכשרים. אבל גאווה ואכזבה בעת ובעונה אחת?

גישתנו הדו-קוטבית לחינוך בישראל אינה מצטמצמת רק לפרסי נובל. לצד כתבות על חתני הפרס פורסמו בעיתוני סוף השבוע האחרון כתבות על מחקר בינלאומי שהעלה כי מבין 21 המדינות שהשתתפו בו, מעמד המורה בישראל הוא הנמוך ביותר. אך למרבה ההפתעה, אותה פסימיות לא תפסה לגבי מערכת החינוך. בלשון מחברי המחקר: "ישראל מאמינה שיש לה מערכת חינוך טובה, אבל לא סומכת על המורים שיוציאו אותה לפועל."

רגשות מעורבים אלה נובעים מציפיות לא מציאותיות. מערכת החינוך בישראל אינה הטובה ביותר בעולם וגם אינה הגרועה ביותר. יש בה כיסים של מצוינות שעדיין יכולים לטפח כישרונות מעולים. אבל, כמו במדינות רבות אחרות, כיסים אלה נעשים פחות ופחות נגישים למעוטי האמצעים. החינוך הציבורי נחשב בעבר מכשיר רב עוצמה לשוויון. כיום הוא משעתק את הפערים הקיימים, במקרה הטוב, ובמקרה הרע מגדיל אותם.

התמודדות עם אתגרים חברתיים מורכבים דורשת יצירתיות, אומץ לב, דייקנות, ועקשנות בדיוק כמו אלה הדרושים לשם פריצות דרך במדע. במקום לקונן על בריחת המוחות ועל כשליה של מערכת החינוך, עלינו למצוא דרכים לרתום את המוחות הטובים ביותר שלנו למשימת סגירת הפערים בחינוך בישראל.

עבודתי במכון מנדל למנהיגות מפגישה אותי עם מאות מועמדים מדי שנה – מהאקדמיה, מתחומי ההייטק והמשפט, ומהצבא. כולם מחפשים דרכים לתרום תרומה עמוקה יותר לחברה הישראלית ומאמינים שאפשר לעשות זאת באמצעות החינוך. הם מוכנים לוותר לשם כך על משכורת גבוהה יותר ועל קריירה נחשבת יותר. אני בטוח שיש עוד ישראלים רבים כמותם, בארץ ומחוצה לה.

כשם שתכנית "מרכזי מצוינות" ותכנית "מדענים חוזרים" מראות, ממשלת ישראל יודעת ליצור מסגרות כדי להחזיר אקדמאים הביתה. אבל יוזמות אלו מתמקדות בתחומי ההתמחות הקיימים של האקדמאים. שמא עלינו, במקום זאת, להפנות את כישרונותינו להתמודדות עם בעיות חברתיות מורכבות בעלות חשיבות לאומית?

יש לנו הכישרון. האם יש לנו הדמיון?

בלוג זה הופיע כמאמר דעה בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 23/10/13