בזכות אורך הרוח

בפרשת ויצא נמצא אחד הפסוקים הרומנטיים ביותר בתנ"ך (בראשית כט, כ):

 וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל, שֶׁבַע שָׁנִים; וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים, בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ. 

זה רעיון יפהפה, אבל נראה שהוא סותר את החוויה היומיומית שלנו. בדרך-כלל, כאשר אנו מצפים לדבר-מה, הזמן כאילו חולף לאט מן הרגיל. ככל שאנו מצפים לו יותר, הזמן חולף לאט יותר. מי מאיתנו לא ישב וחיכה לסיום יום הלימודים, הביט בשעון ותהה מתי עצר השעון מלכת.

אם כן, כיצד אהבתו של יעקב לרחל גרמה לשבע שנים של עבודה לחלוף מהר יותר? מדוע לא הייתה לה השפעה הפוכה – לגרום לשבע השנים להיראות כמו נצח?

אולי ההבחנה הבאה תסייע להסביר זאת: ההמתנה לדבר-מה שאין לך שום יכולת לשלוט בו או להשפיע עליו אינה כמו המתנה לדבר-מה שאתה עובד בשבילו. כאשר אתה נתון לחסדי לוח הזמנים של אדם אחר או לחסדיהם של כוחות אובייקטיביים, הזמן מאט. אבל כאשר את עובד ופועל למען מטרה, כל רגע שעובר הוא רגע שבו אתה עושה משהו ספציפי כדי לקרב אותה. במצב כזה אתה מרגיש לפעמים שהזמן עובר מהר יותר.

בניגוד לתלמיד הממתין שפעמון החופש יצלצל, גורלו של יעקב בידיו-שלו. כל יום של עבודה מקרב אותו יום נוסף אל נישואיו לרחל. אף שהמרחק גדול והצעדים קטנים, יעקב תורם בכל יום, באמצעות עבודתו, להתקרבות אל מטרתו.     

במנהיגות ובחינוך, אורך רוח הוא תכונה שאינה מוערכת כראוי. אנשים – מועצות מנהלים, הורים, עובדים, לקוחות – רוצים תוצאות, והם רוצים אותן עכשיו (אם לא אתמול)! אבל שינוי אמיתי, למידה מעמיקה והתקדמות בת-קיימא הם דברים שלוקחים זמן.

מנהיגים בכלל ומנהיגים חינוכיים בפרט, רק לעתים רחוקות שולטים בקצב התקדמותם לעבר המטרה. זאת משום שהמטרות שהם מציבים לעצמם תלויות באנשים אחרים ובגורמים סביבתיים סבוכים לפחות באותה מידה שבה הן תלויות במעשיהם-שלהם.

עם זאת, אחד הדברים המבדילים בין מנהיגים מצליחים למנהיגים אחרים הוא הנחישות שלהם לעשות כל מה שביכולתם, בכל זמן, כדי להתקרב למטרתם. במקום לחכות שדברים יקרו, הם משתמשים בכל המשאבים שברשותם כדי לעזור לדברים לקרות. ביתר תמציתיות, מנהיגים מצליחים נוקטים "אורך רוח פעיל".