שיעור ארוך בתמצות

השבוע נשאתי דברי סיכום למושב פוסטרים שבו מנהיגים חינוכיים הציגו את הפרויקטים שלהם. אחת ממטרות המושב הייתה לעודד את המציגים להציג את הרעיונות שלהם בבהירות ותמציתיות. 

כשלושה שבועות לפני המושב, העברתי הרצאה לקבוצה על "אמנות התמצות". בין השאר הצגתי להם כללי אצבע לתקשורת תמציתית, כגון: הימנעו ממילים ארוכות, ממשפטים מורכבים ומעודפות; תנו דוגמאות מוחשיות; השתמשו בסיפורים ו"תַראו, אל תספרו".

ההרצאה הלכה טוב. הרגשתי שלא רק העברתי את המסר, אלא שגם יישמתי את ההרגלים הטובים שהטפתי להם. קיבלתי משוב טוב מהמשתתפים וראיתי אותם שוקלים את עצותיי בשעה שעבדו על הפוסטרים שלהם בשבועות שלאחר מכן.

ואז הגיע הסיכום שלי. 

במקום הערות קצרות עם מסר אחד ברור, נשאתי נאום באורך 12 דקות על תמצות, שסתר כמעט כל כלל שהטפתי לו.

למען ההגינות, היו נסיבות מקלות: היה לי מעט זמן להתכונן והרבה רעיונות טובים. נטלתי על עצמי מחויבויות הוראה רבות מדי באותו שבוע, אבל הייתי בטוח שעד הצגת הפוסטרים אחשוב על משהו.

וכך, כשעמדתי שם, אפילו לפני שהתחלתי לדבר, למדתי שני לקחים כואבים על תמצות: ראשית, ביטחון-יתר מוליד אריכות-יתר. הסברה שהבהירות תיווצר מעצמה, בלי שתעבוד עליה, בדרך כלל אינה מוצדקת. שנית, רעיונות טובים אינם ערובה להרצאה טובה. יותר מדי רעיונות טובים יכולים להיות בעייתיים בדיוק כמו מעט מדי כאלה.

משום שזהו בלוג, אני יכול לכתוב מה שאני רוצה. אין לי מגבלת מילים או מגבלת זמן. אנצל כעת את החירות הזאת כדי לשתף אתכם בכמה מן הרעיונות על תמצות שלא הצלחתי להימנע מלהציג. אמנם כבר התחלתי לחשוב כיצד יכולתי להציג אותם אחרת – אילו רעיונות או ציטוטים הייתי צריך להשמיט, אילו היה עליי לקצר או לנסח אחרת, וכך הלאה. אבל ברוח ביקורת העמיתים וחוכמת ההמונים, אני מזמין אתכם לכתוב אליי הצעות משלכם כיצד להציג הערות אלו באופן קצר וברור יותר.

אז הנה:

בספר שמות (פרק ד', פסוק י') משה מעיד על עצמו: "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי". אבל אז מגיע ספר דברים, ספר שהוא אולי נאום הפרֵדה המתועד הארוך ביותר בהיסטוריה. לאורך ספר מקרא שלם, משה אינו מפסיק לדבר. מכאן אנו לומדים  שמה שאנו אומרים על האופן שבו אנו משתמשים במילים, והאופן שבו אנו משתמשים בהן הלכה למעשה, איננו תמיד היינו הך.

אחת ממעלותיו של התמצות, שהוא מכריח אותנו לשמור על פשטות הדברים. ישנה אמרה ידועה של איינשטיין על תאוריות: "יש לשאוף לפשט דברים ככל האפשר, אבל לא מעבר לכך".

ובכן, כן, זו אכן אמרה ידועה, אבל בדיקה קטנה באינטרנט מגלה שלא כך בדיוק הוא ניסח זאת. מה שהוא באמת אמר (כפי שהופיע בהרצאתו באוניברסיטת אוקספורד ב-10 ביוני 1933) הוא זה:

אין להכחיש שמטרת העל של כל תאוריה היא להפוך את המרכיבים שאי-אפשר לוותר עליהם לפשוטים ומעטים ככל האפשר, בלי לוותר על הצגה הולמת של שום פרט מן ההתנסות".

לא בדיוק מופת לפשטות...

ושוב, אנחנו מגלים שכאשר מדובר בשמירה על תמצות ופשטות, לא קל לקיים את מה שאתה דורש. מכאן לומדים לקח חשוב גם על חשיבותם של עורכים. ניסוחים מאוחרים יותר הם שהפכו את אמרתו של איינשטיין
לבלתי נשכחת – דבר שלא עלה בידו לעשות בעצמו.

רעיונות ולקחים אלו לא יסולאו בפז גם כשהם לעצמם, אבל היום רצוני להדגיש מדוע התמצות חשוב במיוחד למנהיגי חינוך.

הסופר סטיבן קינג הקדיש מחשבה רבה לפרקטיקה של כתיבה, אבל הוא סבור שסופרים, ובהם הוא עצמו, אינם מצטיינים בדיון על תחום עיסוקם. אני חושב שהדבר נכון גם בנוגע למחנכים. הנה מה שכתב סטיבן קינג על הכתיבה. בשעה שאתם קוראים, החליפו את המילים "כתיבה" ו"מחברי סיפורת" במילים "חינוך" ו"מחנכים".

זה ספר קצר משום שרוב הספרים העוסקים בכתיבה מלאים בשטויות. מחברי סיפורת, כולל אני, לא ממש מבינים מה הם עושים – לא למה זה עובד כשזה טוב, ולא למה זה לא עובד כשזה לא טוב. הגעתי למסקנה שככל שהספר יותר קצר, יש בו פחות שטויות".

סיבה נוספת שהתמצות חשוב למנהיגי חינוך היא שחלק גדול מאוד מתפקידם כרוך בשכנוע אחרים. רק לעתים נדירות יש למנהיגים חינוכיים הכוח לכפות את רצונם. לרוב עליהם לשכנע אחרים (תורמים, אנשי מנהלה, הורים, מורים) שהרעיונות שלהם מצדיקים תמיכה ויישום.

היבט זה של תמצות מומחש היטב במאמר המערכת הבא שפורסם בפייננשלטיימס בשנת 2009 לאחר נאום ארוך במיוחד של הרודן הלובי מועמר קדאפי בעצרת האו"ם.

יש רק מעט כללי אצבע מהימנים כל כך כמו אלה: ראשית, אם המילה "דמוקרטית" מופיעה בשמה הרשמי של המדינה, הסיכוי שהיא מקיימת בחירות חופשיות נמוך. שנית, אם מנהיג של מדינה מדבר באריכות ולא קצר ולעניין, סביר שאותו מנהיג אינו נוהג לשאוב את סמכותו מבחירות, אלא נסמך על איזה גורם אחר – חסות של מדינה אחרת או כוחות צבא – כדי לשמר את שלטונו... 

התמצות הוא לב לבה של התבונה. רק מעט נאומים לא היו נעשים אלגנטיים יותר לאחר קיצוץ. אבל בעולם המודרני, התמצות הוא גם לב לבה של הדמוקרטיה. פוליטיקאים שצריכים לשכנע את הקהל ולא רק להוכיח אותו, חייבים לדחוס את הרעיון אל תוך תבנית שקהל הבוחרים שלהם יכול להתחבר אליה.

מנהיגי חינוך אינם יכולים, ולא ראוי להם, להסתמך על כוח או על חסות כדי ליישם את חזונם. כדי להוביל שינוי בר-קיימא עליהם לשכנע אחרים ולבנות קואליציות. לשם כך הם חייבים לדבר בבהירות ובקיצור לקהלים מסוגים שונים.

אני רוצה לסיים בסיפור. כמו הציטוט של איינשטיין לעיל, גם הוא עלול להיות מפוקפק, אבל זה סיפור טוב מכדי שנניח לעובדות להרוס אותו.

במשתה פרוע במיוחד עם סופרים אחרים, כך מספרת האגדה, הוטל על ארנסט המינגווי לכתוב רומן שאורכו שש מילים או פחות. הוא נטל על עצמו את האתגר, ומאוחר יותר טען שהרומן הזה הוא הטוב ביותר שכתב מעודו. הנה הוא:

למכירה, נעלי תינוק. לא ננעלו מעולם.

האגדה על המינגווי סיפקה השראה לפרויקטים יצירתיים רבים שעסקו בתמצות. החביב עליי ביותר הוא אתר אינטרנט המתמחה בביקורות סרטים בנות ארבע מילים. וכך, ברוח המינגווי, הנה סיכום שלי, בחמש מילים, להצגת הפוסטרים:

יצרתם, הצגתם, עכשיו תראו לנו.

ב"תראו לנו" אני מתכוון לשני דברים: הראו לנו על-ידי כך שתשכנעו אותנו – באמצעות טיעונים משכנעים וראיות – שהדבר שאתם מציעים הוא דבר שעלינו לתמוך בו. והראו לנו בכך שתהפכו את הרעיונות שלכם למציאות. צרו דוגמאות חיות לחינוך ולקהילה שאתם רוצים לטפח.

עד כאן הנאום הארוך. וכעת, קוראים יקרים, תורכם. איך אפשר לומר את כל הנ"ל באופן ברור וקצר יותר?