לספור ולספר

אפילו כולנו חכמים, כולנו נבונים, כולנו יודעים את התורה, מצווה עלינו לספר ביציאת מצרים (מן ההגדה של פסח) 

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם ... שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת, תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כ"ג 15)

שתיים ממצוות חג הפסח לכאורה אינן קשורות זו לזו, אבל מתברר שיש להן יסוד משותף. מצווה אחת מורה לנו לספר ביציאת מצרים. האחרת מורה לנו לספור שבעה שבועות מפסח ועד חג השבועות.

לפעלים סָפַר וסִפֵּר שורש משותף. ההבדל בין הפעלים הוא שהראשון שייך לבניין קל, והשני – לבניין  פִּעֵל. לעתים קרובות, השימוש בבניין פִּעֵל מסמל גרימת פעולה (לעומת עשייתה). מכאן, שהשפה העברית רואה בסיפור צורה מועצמת של ספירה, או, אם תרצו, פעולה המבקשת שמה שהדובר מספר יִסָּפֵר על-ידי השומע.

הקשר בין ספירה וסיפור קיים גם בשפות אחרות, לדוגמה "count/recount" באנגלית, "compter/raconter" בצרפתית, והמילה "raconteur" שמשמעו בשתי השפות "מספר סיפורים".

גם כשאנו סופרים וגם כשאנו מספרים אנו מארגנים דברים ברצף. אבל לספר סיפור הוא להעניק משמעות לרצף – וזה מה שהופך סיפור ליותר מסתם דבר אחרי דבר. סיפורים לא רק מדווחים על מה שקרה, אלא גורמים לנו להרגיש משהו בנוגע למה שקרה (לעוד על הקשר בין ספירה, סיפורים ורגשות, ראו את הקליפ רצ"ב).

אני מאחל לכולנו שחג הפסח הזה יהיה הזדמנות להעניק משמעות מחודשת לסיפורים שאנו מספרים על מי אנחנו, מאין באנו, ולאן פנינו.