מספרים אסטרונומיים, סיפורים קטנים

בחדשים האחרונים, מצאתי את עצמי חושב הרבה על מספרים ומשמועתם. לפני כמה שבועות, כתבתי כאן על הקשר שיש בין לספור ובין לסַפֵּר. כתבתי: "גם כשאנו סופרים וגם כשאנו מספרים אנו מארגנים דברים ברצף. אבל לספר סיפור הוא להעניק משמעות לרצף".

כשמדובר בזיכרון נרצחי השואה, המספרים מקשים על הענקת המשמעות. המספרים בלתי נתפסים: 6 מיליון יהודים, 1.5 מיליון ילדים, 1.1 מיליון באושוויץ, 33,771 ביומיים בבאבי יאר. עוד ועוד מספרים אסטרונומיים, שקשה בכלל לדמיין אותם, שלא לדבר על להעניק להם משמעות.

הקושי הזה הוליד ניסיונות יצירתיים (ולעתים מעוררי מחלוקת) לייצג את מספר הנרצחים באמנות, לדוגמה, באמצעות כפתורים או פותחני פחיות, וכך לסייע לנו לדמיין אותם ולהעניק להם משמעות.

באופן אישי, אני מעדיף להפוך את הכיוון של חיפוש המשמעות. במקום לנסות להמחיש את מספר הנרצחים, אני מחפש את הסיפורים של היחידים שמהם המספרים הגדולים מורכבים. דווקא בפרטים הקטנים של סיפורים אישיים אני מוצא במה להיאחז ולהתחיל לעכל את גודל האסון.

השנה, כשאעמוד דום ואשמע את הצפירה לזכר נרצחי השואה, אתמקד במספרים שבלעדיהם לא הייתי כאן היום: מספר הקילומטרים מאנטוורפן לדנקרק; מספר השעות שהיו לסבא להתארגן משמיעת ההודעה על התקדמותו המהירה של הצבא הגרמני לקו החוף ועד ליציאת הספינה האחרונה מדנקרק לבריטניה; כמות הכסף שהיה לסבא בכיס, שהספיק כדי לשכנע את קברניט הספינה להעלות אליה אותו ואת משפחתו הצעירה, אף שכבר אסור היה להשיט נוסעים אזרחים. עוד ועוד מספרים קטנים, שבלעדיהם היו סבא וסבתא ודוד יוסף מצטרפים למספרים הבלתי נתפסים.