ראש השנה הוא אולי החג המכיל ביותר בלוח העברי. במועדים אחרים אנו חוגגים את ה"אנחנו": אנו מתמקדים ברגעים מכריעים בהיסטוריה הלאומית שלנו (כגון יציאת מצרים ומתן תורה) או בטקסים של כפרה לאומית (כגון מעשי הכהן ביום הכיפורים). אבל בראש השנה הדגש הוא על היותנו בני אדם – בריות החייבות לתת דין וחשבון על מעשיהן.
אחד הביטויים להיבט זה של ראש השנה מופיע בשורות הבאות מתוך
הפיוט "ונתנה תוקף", שנכתב במאה העשירית
לספירה ושנקרא עד היום בתפילות ראש השנה בקהילות רבות בישראל ובעולם:
וכל באי עולם
יעברון לפניך כבני מרון
כבקרת רועה עדרו
כבקרת רועה עדרו
מעביר צאנו תחת שבטו
כן תעביר ותספור ותמנה
כן תעביר ותספור ותמנה
ותפקוד נפש כל חי
ותחתך קצבה לכל בריה
ותחתך קצבה לכל בריה
ותכתב את גזר דינם
הפרספקטיבה המכילה אינה טבעית לנו. אנו מצליחים לשרות בה רק חלקית
ולפרקים. כפי שהראה הפסיכולוג החברתי, הנרי טג'פל, ורבים אחרים בעקבותיו, בקלות בלתי
נסבלת אנו מתחלקים לשני מחנות ומעדיפים את ה"אנחנו" על פני ה"הם". הכיסוי התקשורתי הרב שזכו לו בחודש האחרון ההוריקנים בארה"ב לעומת סערות המונסון הקטלניות יותר באסיה ממחיש את הנטייה הזו ומעלה שאלות על גבולות האמפתיה שלנו וכיצד הם נוצרים.
אני מאחל לנו שבשנה הבאה נרחיב גבולות אלה ונמצא דרכים חדשות
להתחבר גם עם השונים מאתנו.
תגובות
הוסף רשומת תגובה