אומץ

בתפילות יום כיפור, אנו מבקשים סליחה על חטאים "שחטאנו לפניך באימוץ הלב".

לכאורה, מדובר בחטא של קשיחות כלפי סבלם של אחרים. הוא מזכיר ביטויים בתנ"ך לקשיחותו של פרעה כלפי סבלם של העברים: "אקשה את לב פרעה" (שמות ז:ג)  "ויחזץ לב פרעה" (שמות ז:יג) "כבד לב פרעה" (שמות ז:יד), ועוד.

אבל כמו שהביטוי "אימוץ הלב" מזכיר את הביטויים השליליים הללו, הוא מזכיר גם את הביטוי החיובי "אמיץ לב" (עמוס ב:טז, הלכות דעות א:ג) . הקרבה בין "אימוץ הלב" ל"אומץ לב"  אינו עניין מילולי בלבד. כפי שטענו רבים וטובים, מבן זומא (אבות ד:א) עד נלסון מנדלה, אומץ אינו היעדר פחד אלא התגברות עליו. ואם כך, אין אומץ בלי הקשחת הלב.

אז מה בכל זאת מבדיל בין אימוץ הלב לבין אומץ לב? מתי הקשחת הלב היא מעלה ומתי היא מגרעת?

לדעתי, התשובה טמונה בנשוא. כאשר אנו מקשיחים את לבנו כלפי הסבל שלנו, מתגברים על הפחד והכאב, ועושים את הדבר הנכון למרות שהוא קשה לנו, זהו אומץ. כאשר אנו מקשיחים את לבנו כלפי סבלם של אחרים, ומתעלמים מהפחד והכאב שלהם כי לא נעים לנו לראות אותם, זהו ההיפך, דהיינו, אימוץ הלב.

ממי שהתעלמתי מסבלו השנה, אני מבקש סליחה. ולמי שהניחו בצד את סבלם השנה כדי לראות את שלי, אני מודה מעומק לבי.