אחרי הסערה

בדרך כלל, לקראת ראש השנה, אני שולח לחברים וקולגות מחשבה וברכה לשנה הבאה. השנה, לא יכולתי. לא מצאתי את המילים. כשזה קורה לי, אני מחפש כיוון ונחמה במילים שנסחו אחרים. השנה, הטקסט שפניתי אליו היה הפיסקה הפותחת של "בין שתי ערים" מאת צ'ארלס דיקנס.

היה זה הטוב בזמנים, היה זה הרע בזמנים; היה זה עידן החוכמה, היה זה עידן הטיפשות; היה זה תור האמונה, היה זה תור הספקנות; היו אלה ימים של אור, היו אלה ימים אפלים; היה זה אביב התקווה, היה זה חורפו של ייאוש; הכול היה אפשרי, דבר לא היה אפשרי.

מילותיו של דיקנס ביטאו את הסערה שחוויתי בחיי המקצועיים וגם את הרעש ואי-הוודאות שמלאו את מדורי החדשות. הקראתי את המילים בפני כמה קולגות, אך לא הייתי מסוגל להוסיף להן מילים משלי.

היום, כחודש אחרי, הסערה נרגעת. עזבתי את הארגון שעבדתי בו במשך שני עשורים. אני עסוק השבוע בלהיפרד ובלחשוב על צעדיי הבאים.

חברים שמכירים אותי באמת ברכו את החלטתי ושמחו. חברים רחוקים יותר עודדו אותי באמירות על ההזדמנויות שמחכות לי בהמשך. רבים הזכירו את הטענה האטימולוגית הידועה שהמילה הסינית "משבר" מיתרגמת ל"סכנה + הזדמנות". 

תהיתי יותר מפעם האם הטענה הזאת מדויקת. אינני מומחה לבלשנות משווה אך יש לי מספיק ידע כללי כדי לחשוש שתרגום אותיות סיניות למושגים באנגלית אינו פשוט כל כך.

בשנים האחרונות, כשמחשבה כזו הייתה עולה בראשי, היית אומר לעצמי, "מעניין, כדאי שאבדוק פעם" והייתי עובר מיד למשהו פחות מעניין ויותר דחוף. הפעם, לא היה משהו דחוף יותר להסיח את דעתי. בדקתי. תוך כמה דקות, חששותי אוששו. ההנאה שהייתה לי מללכת רגע בעקבות הסקרנות עוררה אותי להזדמנות שיש לי כעת לעשות יותר ממה שאני אוהב: לתהות, ללמוד ולנסות להבין את הרעיונות והאנשים שמזדמנים לי בדרך.

כפי שדיקנס המשיך:

"הכול היה לפנינו, דבר לא היה לפנינו"